כתבה שהתפרסמה באתר TheMarker IT עוררה אותי לחשוב על המשמעות של מנוחה. הכתבה הזו עוסקת ביכולת של המוח ללמוד, לקלוט ולעבד תכנים חדשים – בעולם המודרני.
בכתבה מתואר כיצד רבים מאיתנו מנצלים "רגעים ריקים" כמו זמן ההמתנה לאוטובוס, זמן האימון בחדר-הכושר, עמידה בתור בסופרמרקט למשימות נוספות: אנחנו שולחים מסרונים (SMS), משוחחים בטלפון, מתעדכנים בדוא"ל, מאזינים לנגן-המוזיקה או אפילו "רק" קוראים ספר.
הכתבה מציגה מחקרים שונים שנעשו, בהם עולה כי בעוד שהטכנולוגיה מאפשרת לנו להפוך את מרווחי-הזמן הקטנים הללו ליצרניים יותר, וגם למבדרים, ה"מדענים מצביעים על תופעת לוואי בלתי צפויה: כשאנשים מעסיקים את המוח שלהם בקלט דיגיטלי, הם מוותרים על זמן מנוחה שיכול לאפשר להם ללמוד ולזכור מידע טוב יותר, או להעלות רעיונות חדשים."
פירוש הדבר הוא שלמוח שלנו נדרש "זמן-כלום". "זמן-כלום" הוא זמן שאני מגדירה אותו כזמן בו אנחנו לא עוסקים באינטראקציה עם הסביבה. כמה רגעים ביום בהם אנחנו לא-מקושרים: לא במחשב, לא בעיתון, לא בטלפון וגם לא קוראים ספר. הזמן הזה דרוש למוח שלנו כדי שהוא יוכל לעבד את כל הדברים החדשים הנפלאים שאנחנו לומדים מדי יום.
לפני כשנה הייתי מנויה לחדר-כושר במרכז ת"א. התמדתי והגעתי אליו 3 פעמים בשבוע, אך בניגוד לכל המאמרים שקראתי שהבטיחו שפעילות גופנית תעזור לי "לנקות את הראש", ממש לא הרגשתי שזו החוויה שלי. החלק האהוב עלי באימון היה להתקלח ולצאת משם… בשלב מסויים הבנתי למה: השהות במקום הזה הציפה אותי בגירויים: מוזיקה קצבית ברקע (ובשעות הערב היה שם אפילו תקליטן!), מסכים מרצדים עם פרסומות על הקירות, מסכי-טלוויזיה קטנים על כל הליכון, נגן-המוזיקה הפרטי שלי באזניים… זמן-הצעידה על הליכון תוך כדי צפייה ב"האוס" או "24" אכן עובר מהר יותר ובעניין רב יותר, ואפילו שרפתי קלוריות, אבל לא היה בכך מבחינתי אפקט של התרעננות רגשית. אני זוכרת שאז חשבתי שיכול להיות סטרט-אפ ממש נהדר, כשיקימו חדר-כושר עם קירות לבנים, בלי מוזיקת רקע (מי שירצה שיביא לו נגן אישי), מסכים רק על חלק מהמכשירים, וחלון גדול לנוף כמו ים או פארק ירוק. יהיה לזה את היתרון של אימון במזגן יחד עם האפקט של השקט. כשביקרתי השנה בברלין ראיתי (מבחוץ) חדר כושר כזה – בו חלק מההליכונים היו מופנים אל חלון גדול שהשקיף על גן החיות המפורסם של העיר.
כל האמור כאן אינו ייחודי לחדרי-כושר – אלא לאופן ההתנהלות היומיומי שלנו באופן כללי. רובינו חיים בסביבה עירונית, בה יש יותר גירויים מאשר בסביבה כפרית או בטבע. אנחנו חשופים להמון ידע ולהרבה דברים מהנים ומסקרנים. אבל מסתבר שכדי להפיק מהם את המיטב, אנחנו צריכים גם קצת… לנוח. אם אני לומדת משהו חדש, למשל – משתתפת בהשתלמות מקצועית – כדאי לי גם לאפשר לעצמי זמן קצר של מנוחה באותו היום כדי שהדברים שלמדתי באמת יופנמו וכדי שאוכל להפיק מהם את המיטב. אם אני יוצרת לעצמי איזו "עצירה" באמצע היום – 10 דקות של מדיטציה, או ישיבה שקטה, או סתם התבוננות מבעד לחלון – אני מאפשרת למוח שלי לנוח ויוצרת יותר אפשרויות לרעיונות יצירתיים להגיע.
יש לי מטופלת שמגיעה אלי כבר שלוש שנים, אחת לשבוע. במקור היא הגיעה בגלל בעיה בכתף, שנפתרה אחרי טיפולים ספורים. היא ממשיכה בטיפולים עד היום, ואני זוכרת שבעבר שאלתי אותה (בחיוך, כמובן) – "למה בעצם את באה?" היא חשבה רגע ואז ענתה לי – "תראי, זו השעה היחידה בשבוע שבה אני רק עם עצמי". האישה הזו, שמגדלת שלוש מתבגרות וכלבה, ומטפלת גם באימה החולה שמתגוררת עם משפחתה, וכמובן עובדת במשרה מלאה – הבינה שהיא צריכה את השעה הזו לעצמה בתוך השבוע העמוס שלה, כדי לעבד את החוויות שלה ולאפשר למוח שלה לפעול ללא העומס של קליטת מידע חדש.
מטופלת אחרת שלי, שהגיעה לטיפול בעקבות מתח נפשי, הצטרפה בעידודי לקבוצת מדיטציה במקום-מגוריה. לאחר חצי שנה סיימנו את תהליך הטיפול מכיון שהיא למדה בינתיים לתת לעצמה את מקומות-המנוחה במשך היום – הן בתרגולי המדיטציה הדו-שבועיים והן בהפסקות יזומות שהיא אפשרה לעצמה בסדר יומה. היא סיפרה לי שהיא גילתה ש-10 דקות הפסקה לפני ישיבה בעבודה עזרו לה להגיע אליה יותר נינוחה, קשובה ולעיתים קרובות גם שופעת רעיונות חדשניים.
יש המון דרכים לאפשר לעצמינו מנוחה במהלך היום-יום העמוס שלנו. זה לא חייב להיות משהו מוסדר וקבוע כמו מדיטציה – וזה יכול להיות בדברים מאוד פשוטים: לאכול צהריים בלי לקרוא או לענות לטלפון, להמתין בתור בלי לשלוח מסרונים, ואפילו רגע סתם לעמוד ליד החלון ולתת לראש עוד קצת "יום שבת".
הרבה ממטופלי חווים את תחושת המנוחה הזו לראשונה בטיפול זֵן-שיאצו, שמביא למצב שהוא לא-בדיוק-שינה וגם לא-בדיוק-עֵירוּת. טיפול מוצלח מבחינתי הוא טיפול בו המטופל לומד למצוא לעצמו את האופן בו הוא מאפשר לעצמו להניח, להפסיק ולנוח.