במפגש הראשון הציג את עצמו הסקרן כמי שמתעניין בהרבה דברים, והביע עניין אינטלקטואלי בחוויה שהגוף יכול לספק.
לדבריו, מעולם לא היה בטיפול מגע אבל קרא על הרפואה הסינית והסתקרן.
הוא שאל שאלות רבות לפני הטיפול, וגם במהלך הטיפול דיבר ושאל והיה סקרן לגבי כל דבר שעשיתי – מה עלה באבחנה? למה בחרתי לעבוד על אזור מסוים בגוף? מה המשמעות של כאב בנקודה מסוימת? ועוד שאלות רבות.
בערך ברבע האחרון של הטיפול, פחתו השאלות והשיחה שככה.
בעשר הדקות האחרונות של הטיפול, הרשה לעצמו הסקרן לעצום עיניים.
כשהרמתי את היד מגופו והתכוננתי לצאת מהחדר (ולהשאיר אותו לנוח מעט עם עצמו), הוא התיישב בבהלה: "אני לא יודע איפה הייתי עכשיו."
נשארנו לשבת יחד. הצליל של החדר היה שונה – הד הדיבור נותר בין הקירות, אבל גם דממה נכחה בו.
כשהבהלה פגה מעט, הוא שיתף שהופתע מזה שהרגיש כאילו הוא נרדם.
"אבל לא ישנתי", תיאר. "הרגשתי את מה שאת עושה, אבל כשהפסקת בכל זאת כאילו התעוררתי."
אני קוראת לזה מצב-שיאצו.
זה עוד אחד ממצבי התודעה שאפשריים לנו – ערות, שינה, נמנום, חלום, ריכוז, חלימה בהקיץ, יצירה.
וגם מצב-שיאצו.
הסקרן היה מטופל שלי במשך שש שנים. במהלכן עבר דירות, יצר זוגיות, החליף עבודות, למד וטייל טיולים ארוכים.
הוא איש אוהב שינויים, תזזיתי, הרפתקן.
שני הדברים שאני הבחנתי שהיו יציבים מאוד בתקופת הכרותינו היו העדפתו המוחלטת לשעות הערב והחשכה,
והתמדתו בטיפול שיאצו שבועי. גם כשגר במקומות מחוץ לעיר, המשיך להגיע לטיפול.
בהרפתקה המשותפת הזו היה מעניין לראות את המינונים משתנים בין הדיבור הקוגניטיבי לבין שתיקות, הרהור וגם "שקיעה" למצב-שיאצו.
שתיקה במהלך הטיפול היא לאו-דווקא יעד; אבל עבור הסקרן, רכישת היכולת להרפות מסקרנות אינטלקטואלית ומעבר לחקר דמום ויסודי של תחושות הגוף הייתה דבר משמעותי מאוד.
הוא העז להרפות אל מקום שהוא לא יכול לשלוט בו באמצעות חקירה של שפה וראיון שלי, והסכים לתת לעצמו לחוש את הדברים שעולים בתנועה ובמגע.