בחלון של הקליניקה מציץ עץ אזדרכת. באביב הוא מתכסה בפרחים סגולים עם ריח מתוק, ובקיץ בעלווה ירוקה והמון פירות.
לאחרונה אני מבחינה שהענפים הולכים ומתקרבים אל החלון, ואני מתבוננת בהם בסקרנות: האם בסופו של דבר העלים ממש יחדרו פנימה? אני כבר יכולה לקטוף פירות מהעץ בלי שום מאמץ. ומה אעשה כשהם יכנסו? אגיף עליהם את החלון? אקדם אותם בברכה? או אולי צריך בכלל קצת לגזום?
לפני שנים רבות ראיתי סרט תיעודי שנעשה על הטבע באיזור צ'רנוביל. העיר הסמוכה ננטשה לחלוטין, דירות נשארו עם כלים מסודרים על השולחן ובגדים בארונות. אבל אחרי תקופה שלא היו שם בני אדם, הטבע פשוט חזר לחיות שם, וקיבל חזרה בעלות על כל האיזור. בצילומים המדהימים רואים כורסאות מכוסות עלווה ירוקה, המוני צמחים משגשגים, מכסים גגות וקמרונים, חיות שמשתמשות בכבישים כבשבילים וברהיטים כמאורות. זו הייתה הפעם הראשונה שחשבתי על הטבע כמשהו שלא צריך את העזרה שלנו, כמו שהוא צריך שלא נפריע. הכל פשוט התחדש מעצמו, מצא את הדרכים שלו לשגשג. אם סברנו שאסון אקולוגי אדיר כמו פיצוץ הכור בצ'רנוביל יהרוס את כל הסביבה – הרי שהוא הרס אותה לבני האדם שחיו שם באותה התקופה. אבל שנים לאחר מכן, להתחדשות הייתה עוצמה משלה. אולי רמות הקרינה במקום אינן מתאימות עדיין למגורי בני אדם, אבל חיות אחרות וצמחים בהחלט מצאו את דרכן להתפתח שם.
כשאנחנו באים לטפל בגוף הדואב, הרבה פעמים עולה השאלה – מה עוד אפשר לעשות? איזה תרגילים להוסיף, איזה תוספי תזונה לקחת, מה עוד לאכול.
אבל לרוב עולה שהשאלה האמיתית שצריכה להישאל היא – מה אפשר להפסיק לעשות? מה אני יכולה לחסר מתוך חיי, שיפסיק להפריע לגופי, לרוחי – שיאפשר צמיחה ושגשוג?
האזדרכת ואני מהרהרות יחד, מה צריך לעשות, מה צריך להפסיק לעשות. בינתיים זה נושא פירות 🙂