בשיאצו, כלי האבחון העיקרי הוא המגע. טיפול זן-שיאצו מתחיל במגע בבטן (ביפנית: "הארא", מרכז הגוף). המגע בטיפול זן-שיאצו אינו אמצעי אבחנה בלבד, אלא גם תחילתו של הטיפול. במגע נוצר קשר פשוט וישיר ביני ובין המקבל/ת. האבחון נעשה בתחילת כל טיפול, וזאת על מנת שהטיפול בכל פעם יתאים בצורה מדויקת למצב של המטופל/ת. מטרת האבחון היא לחוש, מה מצב ה"צ'י" (האנרגיה) בגוף. המגע מאפשר להרגיש ולאבחן עודף של צ'י או חוסר של צ'י באיברים ובמרידיאנים (ערוצי האנרגיה) השונים.
למגע מצטרפים שלושה אמצעי אבחנה נוספים – התבוננות, האזנה ותשאול. התשאול הוא הישיר מבין כל אמצעי האבחנה, והמידע נמסר באופן פעיל. בתשאול אברר את ההיסטוריה הרפואית של המטופל/ת ושל המשפחה הגרעינית, אשמע מה מביא לטיפול, מה התסמינים אליהם כדאי להתייחס, אשאל על אורח החיים ועל מצב הבריאות הכללי.
ההתבוננות מסבה את תשומת הלב לדברים שניתן לראות. לדוגמא: היציבה, הנשימה, גון-הפנים. לעיתים מטופלת עשויה לציין, למשל, צליעה מסוימת בעת ההליכה: התבוננות שלי באופן ההליכה שלה תיתן לי מידע נוסף על אופי הבעיה. ההקשבה והאזנה נותנים מידע נוסף: באיזה אופן מתוארים התסמינים? האם בקול חלש או חזק? האם הדיבור ברור? כיצד נשמע צליל הקול?
ארבעת אמצעי האבחנה הללו משתלבים יחד כדי לתת תמונה שלמה ככל האפשר של המקבל/ת. ההקשבה, ההתבוננות, התשאול ומעל לכולם – המגע משלבים מידע הנמסר בצורה מפורשת עם מידע שנלמד באמצעות החושים. בטיפול זן-שיאצו, באופן טבעי, נודעת למגע חשיבות יתרה ככלי שמשמש בו-זמנית הן לאבחנה והן לטיפול, ואינו מבדיל בין השתיים.